הכרעת דין בתיק ת"ד 44-12-10

בתיק זה מיוחסות לנאשם עבירות של נהיגה בחוסר זהירות, אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול וגרימת נזק, הכל בעקבות תאונת דרכים מיום 27.1.10. הנאשם כפר באשמה המיוחסת לו, הראיות נשמעו בישיבות שהתקיימו בפניי בתאריכים 1.1.12 ו- 28.2.11 וסיכומי הצדדים נשמעו ביום 8.3.12.

לאחר ששמעתי את הראיות, התרשמתי מהעדים, עיינתי בחומר שהוגש ושקלתי את טענות הצדדים, השתכנעתי מעל לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, ולפיכך אני מרשיע אותו בביצוען.

עיקר העובדות אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. אין חולק הנאשם נהג ברכב מסחרי מסוג רנו ביום 27.1.10 בכביש 79 מכיוון מערב למזרח והגיע לצומת שפרעם מזרח וביקש לפנות שמאלה. באותה עת נסע בנתיב הנגדי רכב מסוג סיטרואן בו נהג מר ראובן לוזון. שני כלי הרכב התנגשו בצומת ונגרם להם נזק.

המחלוקת בין הצדדים היא האם אירעה התאונה עקב אי מתן זכות קדימה בידי הנאשם בעת שפנה הנאשם שמאלה כטענת המאשימה, או שמא אירעה התאונה בטרם החלה הנאשם בפנייה, בעת שעמד והמתין ונפגע מרכבו של מר לוזון שסטה מנתיב נסיעתו.

מטעם המאשימה העידו שלושה עדים: נהג הרכב המעורב מר לוזון, חברו שישב לצידו מר בועז אמיר ובוחן התנועה מר ליאור חכמון. כמו כן הוגש בהסכמה דוח פעולה שנערך בידי השוטר עיסא רחאל אשר הגיע למקום לאחר האירוע, ואשר לא שפך אור על נסיות האירוע.

נהג הרכב המעורב, מר לוזון, העיד כדלקמן:

"כשהגענו לשפרעם הצומת הראשונה של שפרעם מצומת המוביל, הגעתי כמעט לצומת, בא מולי רכב מסחרי לבן שפנה שמאלה בלי לתת לי זכות קדימה. אני ניסיתי לברוח ממנו, פגעתי בפינה שלו, הוא הסתובב עף שמאלה ואני בסטיה ימינה פגעתי בקיר בטון שהיה שם בצד ימין של הכביש, שברתי את ההגה שמאלה ועצרתי באמצע הכביש. כשהוא החל לפנות הייתי ממש קרוב לצומת. משהו כמו 30 מ'. משהו כזה. 

נסעתי בערך 80 קמ"ש. משהו כזה. כשראיתי אותו פונה שברתי את ההגה ימינה, לכן פגעתי בפינה של הרכב שלו. פינה שלי בפינה שלו. ...לא שמתי לב לרכב הנאשם לפני שראיתי אותו פונה. עד כמה שאני זוכר הוא המשיך בנסיעה רציפה. אני זוכר שאמרתי לחבר שלי אדיוט הוא לא עוצר. תוך כדי כך אני בולם ובורח ממנו, אבל הוא היה כבר בנתיב שלי.

חברו, מר אמיר, סיפר:

"נסענו בין צומת המוביל לסומך, בכניסה לשפרעם נראה לי בצומת מזרח, סמוך לצומת.. אני ישבתי ליד הנהג. ראיתי רכב שמבצע פניה שמאלה. הוא בא מכיוון צומת סומך, שמאלה לשפרעם. לא נתן זכות קדימה.נהג הרכב ביצע בלימת חירום, סטה ימינה להימנע מהפגיעה ברכב. פגע בחלק הקידמי של הרכב. הרכב שלנו הוסת ימינה ופגע בבטונדות מצד ימין. הרכב השני הסתובב לצד שני של הכביש ופגע עם החזית שלו בחומה שהיתה ממול.  ...קשה לי להעריך את המרחק שראינו את הרכב, בסביבות 100- 150 מ' . כשהוא החל לפנות, היינו בסמוך לצומת. בסביבות 40- 50 מ'. הנהג שלי בלם בלימת חירום, אני הרגשתי את הבלימה."

 לעומת זאת סיפר הנאשם עצמו:

"הגעתי לצומת. עמדתי בקו העצירה, עצרתי שם בקו העצירה עצירה מוחלטת. מאותת שמאלה, מחכה עד שהנתיב הנגדי יתפנה ואז אני ממשיך לכיוון הבית. תוך כדי המתנה עברו שם כמה רכבים ופתאום רכב אחד נכנס בי, הרגשתי אילו טיל נכנס בי. זה היה כשאני עומד בצומת ומחכה. עברו לפניו כמה רכבים עד שהרכב השני נכנס בי. אני לא יכולתי להבחין בו, שמתי לב משהו כמו 2 מ' ראיתי את הפנסים שלו מול הפנים שלי ואז הרגשתי את המכה. יכול להיות שראיתי אותו גם יותר רחוק מ 2 מ'. אני עמדתי והסתכלתי על הנתיב. יכול להיות שראיתי אותו לפני כן. הרכב שלי הסתחרר, עף ונכנס במעקה בצד השני. אז באו אנשים, הוציאו אותי מהרכב. אני מסתכל בתמונה מס' 8, אני אומר שהרכב שלי עמד לפני קו העצירה עם גלגלים ישרים, חזית קדימה. לא התחלתי עדיין בפניה."

            ייאמר מיד כי מבין העדויות אני מעדיף את גרסת עדי המאשימה אשר הייתה אמינה והגיונית בעיני יותר מגרסת הנאשם עצמו. יחד עם זאת, עיקר המשקל בהחלטה ניתן לחוות דעת הבוחן מר חכמון אשר ביסס את מסקנותיו בדבר דרך התרחשות התאונה על המימצאים שמצא בשטח. אני מקבל את חוות דעתו של מר חכמון במלואה וקובע כי התאונה התרחשה בשטח הצומת, לאחר שהנאשם החל בפנייה ולא בעת שהמתין ליד קו העצירה כדבריו. בדוח שערך, ת/10, מפרט הבוחן את מסקנותיו לפיהן: " ההתנגשות התרחשה בתחום הצומת, בנתיב נסיעת רכב ב' (הסיטרואן - א.ק.) . אני שולל את טענת נהג א' (הנאשם - א.ק.) שהתאונה התרחשה בקו העצירה, עפ"י המימצאים  (סע' 9) התאונה התרחשה בתחום הצומת 5 מטרים לאחר קו העצירה 1.2 מ' בתוך נתיב רכב ב' "

            בעדותו בבית המשפט הוסיף הבוחן כי:

"אינני יכול לשלול את הטענה כי רכב הנאשם היה במצב עמידה, למרות שאני קובע שהתאונה התרחשה כשהוא נמצא 5 מ' אחרי קו העצירה ובתוך נתיב רכב ב'. אני מצביע על כתמים הנראים בכביש בתמונה מס' 3 ואני קובע שמדובר בנוזלים שנשפכו מרכב הנאשם בעקבות התאונה. אני מצביע על תמונה 8 שם נראים הדברים באופן דומה ובצורה ברורה יותר".

כאמור לעיל, מסקנתו של הבוחן מר חכמון באשר למקום האימפקט מקובלת עלי לחלוטין והיא נובעת ישירות מהממצאים שנמצאו בשטח התאונה. מהקביעה כי מקום האימפקט אינו בקו העצירה כטענת הנאשם אלא בנתיב נסיעת רכבו של מר לוזון מתחייבת המסקנה כי התאונה אירעה לאחר שהנאשם החל בפנייה שמאלה, ולא כטענתו בעת שהמתין במצב עצירה לפני הקו.

סנגורו של הנאשם עשה כמיטב יכולתו לנסות ולסתור את מסקנות הבוחן, אך לא מצאתי בטיעוניו כל סיבה לדחות את מסקנת הבוחן. צודק הסנגור ודומה כי מן הראוי היה לערוך מספר גדול יותר של צילומים בזירה, ולצלם אף את הסיטרואן בצורה ברורה יותר, אולם למרות ליקוי מסוים זה לא מצאתי סיבה שלא לקבל את מסקנות הבוחן.

טענותיו הנוספות של הסנגור אינן מקובלות עליי. לא מצאתי ממש בטענה כי התרשים שערך הבוחן סותר את מסקנותיו, ולא מצאתי ממש בטענה כי מר לוזון יכול היה למנוע את התאונה אם הבחין ברכב הנאשם ממרחק של כ - 50 מ'. אם נניח מהירות מינימלית של 80 קמ"ש, הרי לפי חישוב הסנגור עצמו של זמן עצירה של 3.6 שניות מביא למרחק העצירה של כ - 65 מ'. מרחק העולה על המרחק בין כלי הרכב בעת שהבחין בו לוזון. יתרה מכך, מובן כי תוספת זמן תגובה למצב בלתי צפוי המתרחש בשעת לילה ובתנאי כביש שאינם אידיאליים, כטענת הסנגור, מאריכה את מרחק העצירה משמעותית.

אף טענת הסנגור כי הבוחן אישר שלא בדק את רדיאטור רכב הנאשם אינה יכולה להתקבל, שכן הבוחן העיד בפני דברים הפוכים וטען כי הרדיאטור נבדק (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 5-12).